<h1>מרדכי הלכ' מקואות סימן תש"נ</h1>
<h2>דף סו:</h2>
וזאת אשר השיב רבינו שמשון משנץ לר"י אחיו, וז"ל אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלא מקוה מים חמים ולחברו אל הנהר בשפופרת הנוד, ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות, דאמרינן פרק בתרא דנדה [ס"ו ע"ב] אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול, סבר רב הונא למימר טעמא משום גזירת מרחצאות, הא ע"ג סילתא [פי' רש"י בקעת עץ] שפיר דמי, וכ"ש שראוי כאן לגזור ולאסור. ואני שמעתי, ואיני יודע אם ממורי ר"ת עצמו או ממורי רבינו הקדוש, שהיה מקוה אחד שהיו מחממות הנשים יורה מלאה מים ומשליכות למקוה לחממו בימות החורף ואסר להן רבינו תם, והטעם לא נאמר ושמא מטעם זה אסור. (עיין בהגהות שם כתב להתיר ומביא ראיה מהר"ח גבי דודי חסרת. מהר"ם) ואל תשיבני מחמי טבריא, שיש הפרש. וספ"ק דתעניות [י"ג ע"ב] נמי אמרינן במאי אילימא בחמין מי איכא והא שאובין נינהו, פירוש דכשאובין חשיבי. וכן בברכות פרק מי שמתו [כ"ב ע"א] א"ל רבי אבא וכי יש טבילה במים חמין. ואע"ג דתנן פרק אמר להם הממונה [יומא ל"א ע"ב] אם היה כ"ג אסטניס מחממין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן, י"ל כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן, כדאשכחן גבי עששית בגמרא [יומא ל"ד ע"ב] לפי הספרים דגרסי. אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש, וכל הנך דתנן פרק המוצא תפלין [עירובין ק"ב ע"א ואילך] דשרו במקדש אבל לא במדינה, כ"ש בעבודת יום כפורים דתקיפי טובא. והא דתניא בתוספתא דמסכת מקואות פרק בתרא [פ"ח ה"א] קומקום שהוא מלא (פירורין) [פחמין] והטבילו טמא, שפשפו או שהטבילו בחמין טהור, איכא לאוקמי בחמי טבריא. עכ"ל. ואני מצאתי שהרב ר' יצחק מוינא התיר לטבול בחמי טבריא, וראיה מפ"ק דתענית בסופו [י"ג ע"ב] לא נצרכא אלא לחמי טבריא. ועוד דבפרק כל הבשר [חולין ק"ו ע"א] איתא בהדיא כל גופו טובל בהן, ידיו ורגליו לא כ"ש. עס"פ בהמה המקשה. (וכן כתב בהגהות ועוד שם).
<h2>דף סח.</h2>
וזאת אשר השיב רבינו שמשון משנץ לר"י אחיו, וז"ל אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלא מקוה מים חמים ולחברו אל הנהר בשפופרת הנוד, ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות, דאמרינן פרק בתרא דנדה [ס"ו ע"ב] אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול, סבר רב הונא למימר טעמא משום גזירת מרחצאות, הא ע"ג סילתא [פי' רש"י בקעת עץ] שפיר דמי, וכ"ש שראוי כאן לגזור ולאסור. ואני שמעתי, ואיני יודע אם ממורי ר"ת עצמו או ממורי רבינו הקדוש, שהיה מקוה אחד שהיו מחממות הנשים יורה מלאה מים ומשליכות למקוה לחממו בימות החורף ואסר להן רבינו תם, והטעם לא נאמר ושמא מטעם זה אסור. (עיין בהגהות שם כתב להתיר ומביא ראיה מהר"ח גבי דודי חסרת. מהר"ם) ואל תשיבני מחמי טבריא, שיש הפרש. וספ"ק דתעניות [י"ג ע"ב] נמי אמרינן במאי אילימא בחמין מי איכא והא שאובין נינהו, פירוש דכשאובין חשיבי. וכן בברכות פרק מי שמתו [כ"ב ע"א] א"ל רבי אבא וכי יש טבילה במים חמין. ואע"ג דתנן פרק אמר להם הממונה [יומא ל"א ע"ב] אם היה כ"ג אסטניס מחממין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן, י"ל כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן, כדאשכחן גבי עששית בגמרא [יומא ל"ד ע"ב] לפי הספרים דגרסי. אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש, וכל הנך דתנן פרק המוצא תפלין [עירובין ק"ב ע"א ואילך] דשרו במקדש אבל לא במדינה, כ"ש בעבודת יום כפורים דתקיפי טובא. והא דתניא בתוספתא דמסכת מקואות פרק בתרא [פ"ח ה"א] קומקום שהוא מלא (פירורין) [פחמין] והטבילו טמא, שפשפו או שהטבילו בחמין טהור, איכא לאוקמי בחמי טבריא. עכ"ל. ואני מצאתי שהרב ר' יצחק מוינא התיר לטבול בחמי טבריא, וראיה מפ"ק דתענית בסופו [י"ג ע"ב] לא נצרכא אלא לחמי טבריא. ועוד דבפרק כל הבשר [חולין ק"ו ע"א] איתא בהדיא כל גופו טובל בהן, ידיו ורגליו לא כ"ש. עס"פ בהמה המקשה. (וכן כתב בהגהות ועוד שם).
